טיול ברמה – חלק ב'
על השביל ועל חלקו הראשון אפשר לקרוא בכתבה הקודמת.
תקציר הפרקים הקודמים:
שלושה בני משפחת צ'ון ואבימה אחד יוצאים לחנוך את צפון שביל הגולן, למשך שלושה ימים שלפני פסח. אחרי ירידה מהחרמון ולינה ליד ברכת רם הם מטפסים אל הר אודם…
בראש הר אודם מוצב גדול. כשעברנו שם, שער המוצב היה פתוח אבל רוב הכניסות למוצב עצמו היו נעולות, ולא מצאנו מקום למלא מי שתייה. האופציה לרדת מהתל (ומהשביל) אל מושב אודם, רק כדי למלא מים (ואולי לתפוס איזה אייל בקרניו) לא נראתה לנו. במקום, נשענו על קוביית בטון שחסמה את הרוח, כרסמנו תפוח, צפינו על הנוף מדרום לנו וחישבנו את המשך צעדינו.
בתמונה - סוסים בעמק הבכא, לא בתמונה - הבת של קפוצ'ון
אחרי הפסקה קלה יצאנו שוב לדרך בערך ברבע לאחת-עשרה. החלטנו שכמות המים שבכלינו תספיק לפחות עד בוקעתא, ולכן ניצמד למסלול השביל ולא נחתוך לחרמונית דרך אתר ההנצחה של פלס"ר 7. בירידה מהר אודם עברנו ליד מחצבת טוף נוספת (שתיים אחרות נמצאות בצידו הצפון-מזרחי של ההר), המעידה על אופיה הגעשי של רמת הגולן. טוף הוא סלע געשי שנוצר מדחיסה של אפר או אבק וולקני (בניגוד להתפרצויות של לבה) ומאפיין התפרצויות שהיה בהן גז מרובה. ארבעתנו לא חשבנו על גיאולוגיה, אלא על הנוף בפארק הלאומי טונגרירו בניו-זילנד, ואחרי כמה תמונות המשכנו בדרכנו.
מתחת להר פנינו מזרחה והלכנו בתוך איזור חקלאי אל בוקעתא. בוקעתא היא הדרומית מארבעת הכפרים הדרוזים בגולן, ובניגוד לתקוותינו למלא בה מים, החנויות היו סגורות ורק מעט אנשים נראו ברחוב, תוצאה של יום העצמאות הסורי שצויין באותו היום. למרות ההודעות בפורומים השונים, על עוינות מצד תושבים בכפר ומחיקת סימונים בתחומו לא נתקלנו בשום דבר כזה וטווח היחס שנתקלנו בו נע בין סקרנות קלה לאדישות. במטעים בצידו המזרחי של תל שעיפרי נכנענו לתחינותיו של החמור ("כבר רבע לשתים-עשרה ועוד לא אכלתי צהריים!") ועצרנו לכרסום פירות יבשים, תוך הבטחות לארוחת צהריים באיזור החרמונית. פנינו דרומה ונכנסנו לראשונה לאיזור המערכת – האיזור שממזרח לקו התילים הראשון וממערב לגדר הגבול עם סוריה, איזור שהטיולים בו נדירים אבל נפוצים בו מוצבים ושדות מוקשים. היה מרענן להסתכל על הנוף שהכרתי מסיורי קו ותוכניות אופרטיביות דרך עיני מטייל. מעט מדרום לתל השתרעה חורשת עצי מחט גדולה, ששפעה חניכי נוע"ל בטיול פסח והציעה פינות מעולות לפיקניק או מנוחה, אבל אנחנו המשכנו דרומה, נאמנים לתוכנית.
לפנים התנשאה החרמונית, אשתו של החרמון ע"פ המסורת הדרוזית (ע"פ אותה מסורת, ברכת רם השוכנת ביניהם היא עין כחולה שנועדה לעזור לחרמון לפקוח עין על אשתו. אין אמון באיזור המערכת). השביל חבר לכביש הנוסע דרומה על המורדות המזרחיים של ההר והמשיך איתו. עברנו למלוא אורך החרמונית, עד שבסביבות אחת הגענו לאנדרטת עֹז 77 ואתר הזכרון של קרבות עמק הבכא. אחרי תצפית לעמק וזיהוי קו הרמפות הישן, עברנו לקיום ההבטחה לחמור, ופרשנו את האוכל שקנינו אמש במסעדה. למרבה הצער, הבצל והמלפפונים היו מרים, ורק הטחינה שארגן השף אבימה הצילה במשהו את המצב הקולינרי.
לגבי השירותים שמציע האתר למטייל – פרט לשולחנות פיקניק וצל (לא ביחד) אין כאלו (תרתי משמע). ביתן השירותים, שמימיו אינם ראויים לשתייה נעול ממילא, ואין כאן מקורות מים. רק מדריך בני עקיבא (כל תנועות הנוער היו בגולן באותו יום, כך נראה) שהתלהב מאנשים שהולכים את שביל הגולן נידב לנו בקבוק מים עודף שהיה לו. ארזנו והמשכנו עם השביל דרומה, אל תוך עמק הבכא, בין שדות מוקשים ותעלות נ"ט שהתמלאו מים זורמים. רק תנינים חסרו להשלמת המכשול המורכב-מורכב.
העמק לא הצדיק את שמו, בהיותו ירוק ומלא חקלאות – עצי דובדבן, תפוח ומטעי גרגרי יער. בין החורשות והמעיינות רעו בנחת פרות ועדרי סוסים רצו חופשיים, כשמדרום מתנשא הר בנטל. ההחלטה להיכנע לחמור ולאכול הוכחה שוב כשגויה, כששעה קלה אחרי שיצאנו מאתר עז 77 עברנו ליד מבנה גדול בין המטעים. בחצר המבנה עסקה משפחה גדולה וידידותית במה שנראה כמנגל משובח להפליא, ולי באופן אישי הם לא נראו כאנשים קרים שיעמדו בפני מבטו מלא התחנונים של חמור מגודל ומזה-רעב. שוין.
בתמונה - העפלה לבנטל
מעט אחרי עין חוואר שברנו לדרום מערב, ובסביבות שלוש חצינו שוב את ציר היישובים לא רחוק מצומת בראון ונכנסנו לשמורת בריכת באב אל הווא (בריכת בראון). כאן היה הזמן לברבור היומי (איך אפשר להתברבר על שביל מסומן??? אם רוצים מספיק, ורצים מספיק, אפשר), אבל אחרי שחזרנו על עקבותינו ומצאנו את השביל, מצאנו את עצמנו הולכים בין בריכת בראון למאגר בנטל, וההשוואות לשווייץ התחילו. חיכו לנו עוד שעה וחצי במסלול, אבל את הסוף – האוכף בין הר בנטל לגבעה 1010 מצפון לו – אפשר כבר היה לראות.
אחרי עוד מנוחה קלה מדרום למאגר בנטל, עלינו את העלייה האחרונה להיום, אל האוכף הנ"ל. ליד השער האחורי של קיבוץ מרום גולן יש רחבה גדולה עם נוף נהדר (וזבל) שאפשר להקים בה מחנה, אבל היינו צריכים לעבור בסופרמרקט בקיבוץ וקיווינו שאולי איזה קיבוצניק מורעל יזמין אותנו אל חצרו. הסופר בקיבוץ משובח וגדול, ופתוח עד 19:00 לפחות (מאוד פרקטי להולכים). אני נשארתי לשמור על התרמילים ולעשות עיניים למקומיים (בחוסר הצלחה בולט) ושאר חברי המשלחת נכנסו פנימה וחזרו עמוסי כל-טוב. השתרענו על הדשא המרכזי עם במבה ובירות, מתנה על שהלכנו כל-כך יפה היום, לפני שנדרשנו לסוגיית המחנה. מכיוון שאף אחד לא התנדב לארח אותנו, יצאנו לסרוק את האיזור (בחוסר רצון לחזור לרחבה השוממה מחוץ לגדר). בדרך לאיזור המלאכה של הקיבוץ יש חורשה מושלמת, מוקפת שלטי איסור מאיימים על הדלקת אש ו/או חנייה. ויתרנו עליה ולבסוף התמקמנו בחורשה אלמונית ומרוחקת במקצת מבתי מגורים, על הכביש ההיקפי בצידו הצפוני של הקיבוץ. אחרי שלבשנו את בגדינו החמים בישלנו את ארוחת הערב ותכננו את המסלול למחר. השמש שקעה על הקיבוץ ועל היום השני של שביל הגולן.
היום השלישי
התעוררנו מבעוד מועד וקיפלנו את המאהל לפני שמישהו יגלה אותנו. אחרי ארוחת בוקר אחרונה עמסנו את התרמילים על הגב ויצאנו בחזרה מהשער האחורי של הקיבוץ, אל נוף משגע של מאגר בנטל, החרמונית והחרמון.
יצאנו לאורך הכביש הישן שמדרום למאגר בנטל, וממזרח גילינו עוד קבוצת בריכות, שסומנו לעצירת קפה בהזדמנות. מכאן התחילה העלייה הגדולה של היום, אל פסגת הר בנטל. מלאי אנרגיה מארוחת הבוקר הסתערנו עליה, כשרק השמש העולה מכה בנו מן האגף, ונזכרנו בעלייה אחרת להר בנטל, בפורום די-דומה, אבל עם ציוד מעט שונה.
לא בתמונה - האב הגאה, מזל טוב יא זלאמה!
העלייה התמתנה ועברה להקיף את הלוע ממזרח, ובקצה כבר נראה בית הקפה "קופי ענן", ששוב הזכיר לחברי הפורום בקתה ניו-זילנדית בקצה הבוש, בסוף יום טרק. ליד בית הקפה עצרנו לעצירת שתייה וכרסום (עדיף לסחוב אוכל בבטן מאשר על הגב), ואחרי תצפית היקפית המשכנו ללכת, דרך פסלי הפלדה והגן הגיאולוגי. הירידה מההר היא בכביש (ואולי חבל), אבל מהר מאוד מצאנו את עצמנו למטה, הולכים דרומה לכיוון תאומו הגדול של הבנטל, הר אביטל.
השביל, שהענקנו לו את השם "שביל מורדות האביטל" הכניס אותנו למצב-רוח חדש, של מרכז הרמה ויערות הפארק שלה. בין העצים פרחו פרחי אביב ואנחנו נכנסנו לקצב של הקילומטרים האחרונים של הטרק. מדרום לאביטל התבלבלנו בין טרסות ומספר שבילים שכולם נראו מתאימים, אבל אחרי התפרסות בשטח איתרנו את השביל הנכון והמשכנו בין האלונים, לכיוון עין זיוון. חצינו את כביש 91 דרומה, והמשכנו מזרחה במקביל לו. על השביל, מתחת לקבוצת אלונים עמדה קבוצת שוורים וניהלה איתנו קרב מבטים. החלטנו לוותר על הקרב ולנצח במלחמה במסעדת בשר מקומית.
נכנסנו לקיבוץ והפוקוס חיכה לנו ליד הדלקייה, שם השארנו אותו לפני יומיים וחצי. הורדנו בפעם האחרונה את התרמילים מהגב, החלפנו את נעלי הטיול בכפכפים ונסענו לכיוון הכנרת. יפתח כבר ארגן שיחכו לנו בחוות עמק הבוקרים, ועל סטייק משובח וכוס בירה קרה התפנינו לשלב הסיכומים, ולהבטחה שבלי ניידר, באביב הבא נחזור לחלק השני של השביל…
זלאמה הוא המדריך המושלם לגבר החדש במזרח התיכון. תוכלו למצוא כאן נושאים שמעניינים את הגברים במחוזותינו. מקווים שתיהנו!
