זהו סיפור על דוקטור לכימיה משוויץ שנפטר לא מזמן בשיבה טובה. ד"ר אלברט הופמן עסק בחקר הצמחים ובאנליזה של חומצה ליסרגית. כנראה שלא היינו שומעים עליו לעולם, אם לא אותה חוויה שעבר שעה שרכב על אופנייו בערב אפרורי באפריל 1943. הימים ימים קשים לעמנו אבל השוויצרים מסתבר, לא ישבו בחיבוק ידיים ושקדו על דרך להמיס את גדרות הגטו.

בתחילת אפריל חזר אלברט ידידנו לחקור חומר שייצר חמש שנים קודם לכן. לחומר קראו lysergic acid diethylamide או כמו שקוראים לו אצלנו לסד. כשעבד איתו הרגיש תחושות מוזרות 'לא בלתי נעימות' כהגדרתו, ולכן חזר לבדוק אותו. באחר הצהריים של ה-19 באפריל הוא שתה כמות שהחשיב מזערית מהחומר ומיד אחר כך התחיל להרגיש מוזר.

בספרו 'לסד - הילד הבעייתי שלי' (ספר קריא ומומלץ, הנה הוא באנגלית) הוא מתאר את חוויותיו מאותו יום "ב- 5 אחה"צ התחלתי להרגיש סחרחורת, חרדה קלה, שיתוק ורצון לצחוק… הייתי צריך להתאמץ בשביל לדבר, ובקשתי מהעוזר במעבדה ללוות אותי הביתה. רכבנו על אופניים והתסמינים החמירו תוך כדי הרכיבה, כל המראות שראיתי היו עקומים, כאילו השתקפו במראה מעוותת, חשבתי שאני לא זז מהמקום למרות שהאסיסטנט הסביר לי אחר כך שנסענו די מהר, כשהגענו לביתי בקושי היה בי כח לבקש שיקראו לרופא ושיביאו לי חלב.."  (למרות המצב הנזיל שלו הבין הופמן שחלב יכול לעזור כתרופה להרעלה). הסרט הרע של הופמן המשיך כל אותו ערב, הוא היה בטוח שהוא הולך למות, שהוא מאבד את דעתו, הוא חשב ששכנתו היא מכשפה עם מסכה צבעונית.

כשהגיע הרופא, הוא לא זיהה שום בעיה גופנית אצל הופמן פרט לאישונים מוגדלים. הוא שלח את אלברט לישון והבטיח לו שמחר בבוקר הכל ייראה טוב יותר. כששכב במיטתו, לאט לאט החל באמת להרגיש טוב יותר, הוא כבר לא חשב שהוא הולך לסיים את חייו באותו ערב, וגם לא פחד שהוא משתגע. במקום זה הוא מתאר "ראיתי המון צבעים ומשחקי צורות מבעד לעיני העצומות. תמונות קליידוסקופיות, פנטסטיות געשו מולי, משתנות, ספירלות של אור נפתחות ונסגרות. מזרקות צבעוניות משתנות בזרימה מתמדת. כל רעש מהרחוב, אוטו עובר או דלת נטרקת קיבלו צורה חיה שיכולתי לראות עם תנועה וצבע נפלאים.." הסוף הטוב של הסרט נמשך גם למחרת בבוקר "התעוררתי עם ראש צלול, אם כי עדיין מותש פיזית, תחושה טובה של תחיה מחדש אפפה אותי. ארוחת הבוקר הייתה טעימה מתמיד, יצאתי אל הגן, השמש זרחה אחרי גשם אביבי, הכל האיר ונצנץ באור טרי, העולם כאילו נוצר מחדש, וכל חושי רטטו אליו.." 

הכמות המזערית שלקח הופמן באותו יום, 250 מיקרוגרם , גדולה פי חמישה בערך מהכמות שמשתמשים בה מאז. ציור המתאר את אותה חוויה מודפס עד היום על בולי לסד,  וה-19 באפריל נחוג מאז כ'יום האופניים'. אין מה לומר, יודעים לתת כבוד בפסיכדליה.

במהלך השנים רבים וטובים התנסו בלסד. מקארי גרנט ועד טימותי לירי וקן קיזי (קן הקוקיה) שהטיפו לשימוש ב'פצצת האטום של התודעה'. אלדוס האקסלי (ההוא מ'עולם חדש אמיץ') נהג להשתמש בלסד בצורה קבועה, כשגסס מסרטן הגרון בקש מאשתו לסיים את חייו בטריפ אל השקיעה, וכך היה. גם לארץ הגיע החומר, ק. צטניק טופל בו בהתמודדותו עם זוועות השואה. יונה וולך השתמשה בו כשאושפזה בבית חולים פיסכיאטרי ואף כתבה "אם תיתקע במסע אל אס די..".

המוסיקה של הסיקסטיז הייתה נשמעת אחרת לגמרי אם לא הדוקטור השוויצרי ותגליתו. ג'ימי הנדריקס, הדורז, פינק פלויד, בוב דילן, ג'פרסון אירפליין ובעצם מי לא השתמשו בלסד בשנות ה-60 העליזות.  הביטלס הוציאו את Sgt. Pepper עם Lucy in the Sky with Diamonds. ג'ון טען שזה ציור של ג'וליאן מהגן, דור הפסיכדליה הסתכל על ראשי התיבות של השיר, הקשיב למלים וחשב אחרת.

הופמן עצמו לא אהב את הפיכת הלסד לסם רחוב, וגם לא את השימוש חסר האחריות שעשו בו בשנות השישים. הוא היה מודע לסכנות שיש בו וחשב שצריך להיות פיקוח על מכירתו, בדומה למורפיום. יחד עם זאת הוא היה מתוסכל מכך שהלסד הוצא מחוץ לחוק ב- 1966. הוא חשב שהחומר יכול לשמש 'תרופה לנשמה', לפתוח את המשתמש בו לעולמות חדשים ונפלאים, ולחבר מחדש את האדם ליופיו של הטבע. ד"ר הופמן נפטר באפריל השנה והוא בן 102, כשנשאל על המוות המתקרב אמר "אני חוזר למקום שממנו באתי, למקום שבו הייתי לפני שנולדתי. זה הכל".

(אין בדברים האמורים המלצה לשימוש בחומרים מסוכנים. אני אף פעם לא לקחתי לסד, אני אוהב לראות את החפצים סביבי בצורה ובמצב צבירה שעזבתי אותם.)

פוסטים בנושאים דומים:

1. גראס כפתרון לגלולה הגברית
2. סמים כפי שלא הכרתם