מוקדש לשוקו שלי.

חצבים בגובה של 9 מטר

אוגוסט 1997, צעיר ומשוחרר טרי מהצבא, אני מוצא את עצמי, לבן דרום-אפריקאי, מסתובב עם עוד לבנה בתוך ים של שחורים.
אפריקה באותם שנים היתה הרוסה ולא מסבירת פנים לתיירים, כך שדברים בסיסיים בטיולים היום כמו גסטהאוסים, אינטרנט ואפילו טלפונים לא היו זמינים לנו לכל אורך הטיול. כל התקשורת עם הארץ הסתכמה בשיחה דו-שבועית בטלפון עם ההורים ושליחת מכתב בדואר אחת לשבוע.
לאחר חודש של נדודים בקניה, אוגנדה וקצת בזאיר (פירוט יינתן בפוסט אחר), החלטנו, תמר ואני, שהגיע הזמן לטפס על הר, ואין מושלם לכך כמו הר קניה, הצבעוני והמרתק. את ההתארגנות לטיול החלטנו לעשות מעיירה בשם נניוקי (Nanyuki) השוכנת למרגלות ההר, וממנה ניתן לשכור מדריך וסבל למסע הקצר. ההגעה לעיירה כרכה נסיעה של כמה שעות באוטובוס מתפורר מהבירה ניירובי, או כפי שהיא ידועה בשמה השני Nairobery, על שם כל הנשדדים והשודדים שם. בהגעה לעיירה, לא הופתענו לגלות שאין שם איפה לישון, ולכן התמקמנו לנו בבית זונות רגוע במרכז העיר. את היום העברנו בחיפוש אחר מדריך ולבסוף הצלחנו לסגור מחיר זול מאד, של כמה עשרות דולרים, לטיול של 4 ימים, הכולל הגעה לאחת מפסגות ההר הקרויה Point Lenana בגובה של 5000 מטר, סבל שיסחוב לנו את התיק הבודד שלנו, אוכל מינימלי (אורז עם קצת ירקות) ולינה בלילה השני בביתן שבקרבת הפסגה. ככה זה כשאתה אחרי הצבא, אין כסף להתפנקות. בלילה ניסינו לישון על המיטות המזוהמות במלון, אך הרעש מהפאב למטה, בצירוף של דלתות נטרקות בקומה שלנו ושאר רעשים מעניינים, הדירו שינה מעינינו.

היום הראשון – ההתחלה

היום הראשון הוא בדרך כלל היום הכי קל בטיולי טיפוס הרים. ביום זה מתחילים לטפס, אך היות ואסור לטפס יותר מדי ביום אחד בגלל החשש ממחלת גבהים, נאלצים לעצור די מהר. כך יצא לנו ללכת רק מספר שעות בודדות ולהקים מחנה אוהלים קטן כבר בגובה של 3300 מטר. התמקמנו לנו, תמר ואני, באוהל הקטן שלנו וניסינו לצבור כוח לקראת היום השני שאמור להיות מפרך הרבה יותר.

היום השני – מאדים

אחד הדברים שמאפיינים את הר קניה זה הצמחיה המדהימה שגדלה בו. ככל שעלינו בגבהים, הצמחיה נהייתה יותר ויותר מוזרה ושונה ממה שאנו רגילים. בהתחלה איתרנו חצבים ענקיים, שמגיעים לגובה של 9 מטרים, וככל שהמשכנו לטפס, נתקלנו גם בסביונים, שבניגוד לעשרים סנטימטר שיש עליהם בארץ, בהר קניה הם מסוגלים להגיע לכמה מטרים בודדים. תוך כדי הטיפוס עברנו דרך העננים, דבר שהרטיב מאד את הלבוש הדל שלנו, אך ברגע שעוברים זאת ומגיעים מעל לשכבת העננים, הכל נהיה בהיר יותר והנוף נעשה עוצר נשימה. ההליכה מסתיימת לה לאחר כמה שעות לא קלות בבקתה קטנה, הממוקמת בגובה של 4200 מטר. בבקתה זו ישנים כל המטיילים באזור, וכמובן שפגשנו שם קבוצה של ישראלים, שמנתה זוג בירח דבש ועוד שני חיילים משוחררים ומעצבנים.

סביוני ענק ליד הבקתה, בצל הפסגה

האזור שבו ממוקמת הבקתה מכיל נחל עם מי שלגים קפואים, שפני סלעים בגודל של כלבים מפחידים, מספר סביוני ענק וחצבים מדהימים. תוסיפו לזה קרקע פראית שעשויה מענן סמיך, ותקבלו תחושה של מאדים או כוכב מוזר אחר שלא קשור לכדור הכחול שלנו.

בערב ישבנו קצת עם שאר הישראלים, אך סגרנו את הערב מוקדם היות והיינו צריכים לקום ב-2 בלילה על מנת לטפס בחושך ולהגיע לפסגה בזריחה.

השינה בבקתה היתה קשה מאד כי הטמפרטורה היתה מתחת לאפס, ולכן התפשטנו כל אחד בתוך שק השינה שלו ונתנו לחום הגוף שלנו לחמם אותו, תוך שאנו מתפללים שהעכברושים לא ייכנסו לתוך השק"ש ויעשו מאיתנו מטעמים.

היום השלישי – הבלאגן

הטיפוס לפסגה החל בצורה מושלמת. תמר ואני קמנו בזמן, שתינו משהו חם שהמדריך הכין לנו, ויצאנו לדרך עם פנסים וקצת מים בתיק. בזמן הטיפוס צעדתי יחד עם המדריך כל הזמן, כשכל כמה דקות היינו עוצרים וממתינים לתמר שתגיע אלינו. לאחר כשעה וחצי של טיפוס, כשמסביבנו יש כפור עז וחושך מצריים, קרה המקרה שאני לא אשכח לעולם.

המדריך צעד ראשון במעלה ההר, ואני בעקבותיו. בשלב מסויים עקף אותנו אחד הישראלים, וסיפר לנו שהקבוצה שלו מתעכבת, היות והזוג הנשוי נאלץ לחזור אחורה עקב מחלת גבהים של האשה, ולכן הוא החליט להמשיך לבד. כשהוא המשיך לטפס הלאה בהר, שמעתי את המדריך אומר לי "Go" ולכן המשכתי לטפס בעקבות הישראלי, כשתמר עדיין לא נראתה באופק. שמרתי על קצב איטי כך שתמר והמדריך יוכלו להשיג אותי, אך במבטי עקבתי כל הזמן אחרי אור הפנס של הישראלי שלפניי, שהלך והתרחק ממני.

לאחר מספר לא ברור של דקות, שבהם צעדתי בצורה כזו, קלטתי שאני כבר לא רואה את האור של הישראלי. עצרתי והסתכלתי לאחור וראיתי שאני גם לא רואה שום פנס מאחוריי. החלטתי לעצור ולחכות לתמר. ישבתי כך על הסלע וקפאתי מקור במשך כמה דקות, אבל עדיין שום אור לא נראה בתחתית ההר. לאחר מספר דקות, כשאני משקשק מקור כי כל מה לבושי כלל חולצה וסווטשרט, החלטתי שאני לא מסוגל להמשיך ככה ושהכי טוב יהיה שאמשיך בצעידה מהירה ואשיג את הישראלי שלפניי. וכך התחלתי לצעוד במרץ, לא עוצר לרגע, ומנסה בדרך להתגבר על בעיות הנשימה הנוצרות מהגובה הרב.

ופתאום זה קרה. לרגע לא הבנתי מה מתרחש, ואז קלטתי – הבטריות של הפנס שלי נגמרו ואני נמצא בחושך. התחלתי להרביץ לפנס שלי, לשחק עם הבטריות, לנער אותו, אבל שום דבר לא עזר. עמדתי כך בחושך, משקשק מקור על הר באמצע אפריקה, לבד ובלי שום ישועה באזור. נכנסתי לפאניקה והתחלתי לרוץ במהירות במעלה ההר בתקווה להשיג את הישראלי. רצתי ונפלתי, ושוב קמתי ורצתי עד ששוב החלקתי ונפלתי, פוצע את הברכיים והידיים שלי, אך מנסה לא להשבר. לבסוף לא יכולתי יותר ועצרתי. התיישבתי לי על סלע, מכונס בתוך עצמי ומנסה להתחמם, מחכה שהבוקר כבר יגיע ואוכל לדעת איפה אני.

בעודי יושב כך ומתפלל שלא לקבל כוויות קור, קלטתי לפתע בזווית העין אור פנס בצד השני של ההר. התחלתי לצעוק ולצרוח, עד שאור הפנס הופנה אליי. רצתי תוך כדי שמאירים לי את הדרך, ומצאתי את עצמי פנים אל פנים מול הישראלי המעצבן. מסתבר שכן השגתי אותו בגובה, אבל סטיתי לגמרי מהמסלול ולכן לא נתקלתי בו.

הזריחה המדהימה מפסגת Point Lenana

את שארית הטיפוס העברתי בהליכה צמודה אליו, מנסה ליהנות מאור הפנס שלו על מנת שאני לא אחליק שוב, וכך הפסיכי הקטן הריץ אותי במעלה ההר, והגענו לפסגה כשעה לפני הזריחה ולפני כל שאר המטפסים. ישבנו לנו שם, קופאים מקור, כשאני מקלל אותו שהוא הריץ אותנו כל הדרך בלי לעצור. עם הזמן התחילה הזריחה, ואז הבנתי למה עשיתי את כל הדרך הזו. המראה שנגלה לעיני היה ים של עננים צהובים וכתומים, כשמעבר להם עמד לו מרחוק התאום של הר קניה – הר קילימנג'רו, הגאה והרם.

תוך כדי הזריחה הגיעו גם תמר והמדריך, ותמר ישר התנפלה עליי שנטשתי אותה לבד על ההר עם המדריך. נשים. אני כמעט שברתי כל עצם בגוף והתמודדתי עם בדידות, קור וחשיכה, ובסוף יוצא שאני אשם. מיותר לציין שאת הדרך למטה, לגובה של 3000 מטר, העברנו בשתיקה רוב הזמן, כשהיא כל הזמן מאשימה אותי שאם היה לי באמת אכפת ממנה אז זה לא היה קורה. בנוסף לכך, עשיתי שטות ושתיתי מים קפואים על פסגת ההר, דבר שגרם לי להתכווצות שרירים מטורפת בבטן.

את הלילה האחרון העברנו שוב באוהל, כשהכפור בחוץ השאיר שכבת קרח מדהימה על גביו ושבר לי חלק מהרגליים שלו.

יום אח"כ, הגענו לעיירה Meru, שם התמקמנו לנו בחדר חם במלון, כשהאמבטיה החמה שעשינו מכפרת על כל מה שעברנו ביחד, ומשאירה אותנו עם הרגשה טובה בלב, על המסע הקצר והמדהים שחווינו על ההר.

פוסטים בנושאים דומים:

1. 5 הטרקים הטובים ביותר בנפאל
2. 10 הארצות היקרות ביותר לשתות בהן בירה
3. 25 דברים שכל מטייל חייב לעבור בחייו
4. דו יו ספיק אינגליש??
5. המדינות שהכי מסוכן לטייל בהן